ניתוח: מה הטענה של בן גביר נגד נתניהו באמת מסמנת

כאשר שר הביטחון הלאומי איתמר בן גביר האשים את ראש הממשלה נתניהו שהבטיח לגורמים אירופיים שעוצמה יהודית תודר מהקואליציה הבאה, הקריאה המתבקשת הייתה שמדובר בקרע ממשי בין שני אנשים שזקוקים זה לזה כדי לשלוט. בחינה מדוקדקת יותר של התזמון והקהל מצביעה על משהו טקטי יותר.

הצהרתו של בן גביר ניתנה במסיבת עיתונאים פומבית, לא במפגש משא ומתן סגור, והיא הגיעה לצד תגובה זהירה מאוד של הליכוד לפיה כל ממשלה תכלול את 'בסיס השותפים של הקואליציה הנוכחית' - ניסוח שבמכוון נמנע מלהזכיר את עוצמה יהודית במפורש. סוג כזה של עמימות הדדית - האשמה רועשת מצד אחד ואי-הכחשה מעורפלת מצד שני - הוא דפוס מוכר בפוליטיקה הקואליציונית הישראלית, כאשר שני הצדדים נהנים ממראית עין של סכסוך בלי להיפרד בפועל זה מזה לפני הבחירות.

עבור בן גביר, הצגת עצמו בפומבי כמטרה ללחץ אירופי - ובאופן מרומז גם לזהירות של נתניהו עצמו - מחזקת את המותג שלו מול בסיס שמתגמל התרסה על פני פשרה. עבור נתניהו, כך שייראה כאילו הוא שוקל אפילו להרחיק את בן גביר, הדבר עשוי לסייע להרגיע בוחרים מרכז-ימניים יותר בלי לעלות לו בתמיכה הממשית של עוצמה יהודית בקלפי, שכן למפלגה אין לאן ללכת.

דבר מכל זה לא מבטיח ששני האנשים יחזרו לשלוט יחד לאחר ה-27 באוקטובר. אבל האופן הספציפי שבו המחלוקת הזו התגלגלה - בפומבי, באמצעות הצהרות מתלהמות משני הצדדים ולא התפטרות או יציאה קואליציונית רשמית - מצביע על הצגה תשעה ימים לפני הצבעה, לא על קרע ממשי.