ניתוח: מדוע ליברמן ממשיך לשלול ממשלת מיעוט, גם במחיר בחירות נוספות

יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן הצהיר כי לא יצטרף ולא יתמוך בשום ממשלה המבוססת על הסדר קואליציוני של ממשלת מיעוט לאחר הבחירות ב-27 באוקטובר, עמדה השוללת בדיוק את סוג התמיכה הפרלמנטרית החיצונית שבה השתמשה ממשלת בנט-לפיד הקודמת כדי להעביר תקציב ולהישאר בשלטון, דיווח טיימס אוף ישראל. ליברמן אמר כי ישב רק עם "מפלגות ציוניות", תוך הדרה מפורשת הן של הסיעות הערביות והן של המפלגות החרדיות.

כדאי לבחון את העמדה הזו לאור עברו של ליברמן עצמו: הוא כיהן כשר האוצר בממשלת 2021 שהסתמכה על רע"ם, המפלגה הערבית שעליה הוא מצהיר כעת שלא יעבוד איתה בשום תנאי. לאור ההיסטוריה הזו, הקו האדום הנוכחי שלו נראה פחות כעמדה אידאולוגית עקבית ויותר כפונקציה של מי, באופן ספציפי, הוא מנסה להרחיק מהשלטון - ובמקרה של ליברמן, זה כבר שנים ארוכות בראש ובראשונה ראש הממשלה נתניהו.

ליברמן טוען שהאופוזיציה יכולה להשיג רוב מוחלט אם שיעור ההצבעה בקרב ישראלים מרכזניים ונוטים-שמאל יהיה גבוה, שיעור ההצבעה החרדי ירד, ובוחרים בפריפריה ובצפון יעברו מהקואליציה השלטת. מדובר בתרחיש הבנוי על הנחות אופטימיות ולא על הסקרים הנוכחיים, הממשיכים להראות שאף אחד מהגושים אינו בטווח השגה של 61 המנדטים הדרושים לשלטון עצמאי.

ההסבר הסביר יותר הוא הימור ארוך טווח. בכך שהוא שולל מראש את הפשרות שהיו עשויות לאפשר לאופוזיציה להרכיב רוב כבר עכשיו, ליברמן שומר על ידיים נקיות בדיוק מהסוג של בניית קואליציות שעליה היה עלול להיתקף בעתיד, וממצב את עצמו לקראת תחרות עתידית בתוך הימין הישראלי לכשנתניהו יֵרד מהבמה - גם אם המשמעות היא קבלת בחירות נוספות וחסרות הכרעה בינתיים.